זוהר כבוד המשיח

הדבר הנפלא ביותר באמונה המשיחית, ואשר מייחד אותה מכל שאר דתות העולם, הוא שיש לה מה שאפשר לכנות היסטוריה רפלקסיבית – היסטוריה לפני שההיסטוריה הממשית שלה החלה – חיים לפני לידתה. ההיסטוריה שלה מורכבת משתי תקופות נפרדות, שכל אחת מהן כתובה בכרך נפרד, אך לא זו בלבד שהשניים חוברים יחד לשלם, אלא הקשר ביניהם הוא כזה שאמיתותו של האחד מחוזקת ומוכחת על ידי עדותו של השני. אלמלא הכרך הראשון, היה הכרך השני חסר כל יסוד ובלתי מובן; ואלמלא השני, לראשון לא הייתה אבן פינה שתאחד את צלעותיו, ולא אבן ראשה שתשווה לו מראה שלם ומושלם וכך תחתום אותו כמלאכת המחשבת של אלוהים, המושלם בכל דרכיו. כבר אמרתי שלאמונה המשיחית היו חיים לפני שנולדה. אותם חיים שהיו לה לא חדלו, והם עדיין מפעפעים בקיומה בהווה. בן ההבטחה עדיין ניזון משדי אמו, התקווה, והיא מצדה מתחדשת וניעורה לחיים בזכות החיים החדשים שהיא מקבלת חזרה מבן חלציה. המשיח של ההיסטוריה אינו אלא פרי עץ הנבואה, והמשיחיות אינה אלא הגשמה של תוכנית שקוויה הראשונים שורטטו יותר מאלף שנים קודם. אם העץ הוא טוב, הרי שהפרי, אם הוא באמת פריו של אותו עץ, חייב להיות טוב גם הוא; ואם נכיר בכך שהתוכנית היא מעשה ידיו של האדריכל השמימי, כל שעלינו לעשות כדי לברר אם הבניין שהקים ישוע מנצרת הוא מאלוהים, הוא להשוותו ולבדוק אם כל פרטיו מתאימים לאותה תוכנית. כמובן, יש המכחישים שנבואות התנ"ך הן דבר אלוהים ונאמרו מפיו, אך מותר לנו לומר להם שלא די בהכחשה בלבד, ושאי אפשר לקבל את עמדתם לפני שיסבירו לא רק את המשיחיות ואת מייסדה כעובדה קיימת, אלא גם את מקור הרעיונות והתקוות שהיו קיימים זמן רב לפני העובדות, ואשר קשורים אליהן קשר הדוק ועמוק. לסוללת המגן ההיסטורית של האמונה המשיחית יש שני צדדים, ואני מעז לחשוב שהצד המבוצר ביותר של מגננה זו, שהאויב מרבה להתעלם ממנו, אולי משום שהוא יודע שהוא מבוצר מכדי שיהיה אפשר לתקוף אותו, הוא הצד שמתחיל בגן עדן, היכן שזמן קצר לאחר בריאת האדם הונחה אחת מאבני הפינה של יסודותיו (ברא' ג 15) ושמתמשך עד לתקופת הופעתו של המשיח. על הצד הזה של סוללת המגן חרותים כבציפורן ברזל, ראשית, ובהבלטה יתרה, סיפור חייו, מותו ותחייתו של המשיח, שהיה ועודנו פֶּלֶא; התפשטותה המוקדמת של האמונה שהוא ייסד, שהתגברה וניצחה למרות הרשויות והשררות וההתנגדות, לא רק של בני האדם באופן כללי אלא של בני האדם כפרטים (שכן היה עליה להיאבק לא רק במוסדות מלאכותיים אלא בנטיות של טבע האדם, ולגבור על אויבים המצויים בלבו של כל אחד לא פחות מבכל מדינה); המשכיותה של האמונה המשיחית ללא כל שינוי מהותי הנובע מחילופים של שררה או של תקופה; וכן הברכות לאין שיעור שהיא הרעיפה על בני האדם. צד זה של סוללת המגן הינו נפלא ואיתן כסלע. אולם הצד האחר, שעליו נכתבו האירועים בבירור ובאופן חד-משמעי מאות ואלפי שנים לפני שהתרחשו בפועל, הינו נפלא ואיתן אפילו יותר – איתן כדברו של אלוהים חיים שאי אפשר להפר אותו, גם אם השמיים והארץ יעברו. אני יודע גם שלאחרונה מכחישים יהודים חכמים רבים, בתמיכתם של נוצרים שכלתנים ומאמינים-לכאורה (שבכל הנוגע לנושא זה הם פחות מצפוניים ופחות עקביים מעמיתיהם בני ישראל), שהתנ"ך מספק תקווה למשיח, והם קובעים שהנבואות שעליהן מבססים המשיחיים את האמונה הזאת כוללות רק "ציפייה עמומה ותקוות כלליות אך בלי תחזית מוגדרת למשיח אישי", ושהטענה להתאמה בין סיפור הבשורה לנבואות אינה אלא דמיונית. אולם בנוגע לזה אני יכול לשאול, קודם כול, כיצד ייתכן שרק בשנים האחרונות, מאז שהחלו הנוצרים לעשות מאמצים מיוחדים להראות שהנבואות מתגשמות בישוע מנצרת, נעשים ניסיונות מצד כמה מנציגי היהדות לשלול את משמעותן המשיחית של הנבואות האלה? האם לא נראה בבירור שהם פנו לצורת הפרשנות החדשה הזאת מטעמי נוחות ולשם ויכוח, ולא מתוך רצון לרדת לעומקה של האמת או מתוך אמונה כנה המתאימה יותר לעובדות?